גובה מזונות הילדים

אז מה זה בכלל "מזונות"?

"מזונות", מושג שגור ומוכר, אך למה הכוונה? נתחיל מהגדרות בסיסיות.

לרוב, כשמדברים על מזונות מתכוונים למזונות ילדים. יש מושג נוסף – מזונות אישה – שמשמעותו אחרת, אך זו לא הכוונה במאמר זה.

במקום לדבר על מזונות הילדים, אפשר להשתמש במושג – הוצאות הילדים. אמנם מזונות מכוון בעברית למזון, אך בענייני משפחה, הכוונה בדרך כלל להוצאות הילדים במובן הרחב יותר – ההוצאות עבור צרכי הילדים.

כשבני זוג נפרדים, צריך לקבוע מי נושא בהוצאות הילדים, או יותר נכון, מהי החלוקה בין ההורים ביחס להוצאות הילדים. כל עוד גרו ההורים יחד וניהלו משק בית משותף, לא הייתה שאלה. אך משמופרדים הבתים והילדים ממשיכים לחיות את חייהם במסגרת זמני השהות שנקבעו בהסכם (זמני שהות שווים של שני ההורים או אחריות הורית בלעדית של אחד מההורים) – יש לקבוע כיצד יחלקו ההורים בהוצאות הילדים. 

באמר זה לא נדבר על אופן החלוקה, אלא על גובה המזונות המקובל וכיצד מחשבים אותו.

נאמר רק שככלל, הגורמים העיקריים המשפיעים על החלוקה בין ההורים ביחס להוצאות הילדים, היא יחס ההכנסות הפנויות של שני ההורים; יחס זמני השהות בהם כל הורה שוהה עם ילדיו במהלך השבוע; ועלות צרכי הילדים.

מה כלול בתוך מזונות הילדים?

תלוי. במה? א. בדין הדתי החל על ההורים (לאיזה דת הם משתייכים, אם בכלל). ב. בגיל הילדים. ג. בסוג ההוצאות וברמת החיים של הילדים לפני הפרידה. ד. ביכולת של ההורים. 

ונפרט.

• הדין הדתי קובע

בהתאם לסעיף 3 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), חיוב במזונות הילדים הקטינים, נבחן על פי הדין האישי החל על ההורה:

"(א) אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו".

במילים אחרות ואם נדבר כרגע על יהודים – מה שקובע את גובה המזונות הוא ההלכה היהודית. מי שחל עליו דין דתי אחר (הדין השרעי למשל) – יחול עליו חיוב מזונות בהתאם לדין הדתי שלו. מי שהינו מחוסר דת – יחול עליו החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), שקובע, ככלל, שמזונות קטינים יתחלקו בין ההורים לפי יחסי הכנסותיהם מכל מקור שהוא (בלי קשר לאיפה הילד שוהה בפועל).

• גיל הילדים

לא בכל גיל חלה חובת תשלום מזונות זהה.

ע"פ הדין העברי, עד גיל שש (מה שמכונה – "קטני קטנים"), חובת תשלום הוצאות הקטין היא על האב בלבד, חיוב עצמאי ומוחלט, לא תלוי בהכנסות האם או במצבו הכלכלי של האב או הקטין. ראו לדוגמה ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, בע"מ 919/15, בע"מ 1709/15 פלוני נ' פלונית.

משמע, שעד שמגיע הקטין לגיל שש, האב חייב בהוצאותיו הבסיסיות באופן בלעדי. 

מגיל 6-15, בעבר החובה גם כן הייתה בעיקרה על האב, מדין אחר (שמכונה "דין צדקה"), אבל כיום, לאחר פסה"ד בבע"מ 919/15 – נקבע שמגיל 6 והלאה (עד גיל 18) – שני ההורים יחד חבים בהוצאות הילד, מ"דין צדקה". בשלב זה, יחס החלוקה בין ההורים ייקבע על פי יכולותיהם הכלכליות, מכל המקורות שלרשותם, לרבות שכר עבודה ונכסים אחרים, בהינתן משקל לחלוקת זמני השהות בפועל, ומכלול נסיבות המקרה. ראו למשל רמ"ש 14655-06-17 ר.ק נ' ד.ק, בע"מ 919/15, בע"מ 1709/15 פלוני נ' פלונית.

• סוג ההוצאות 

צרכים בסיסיים

אמרנו שעד גיל שש חייב האב בצרכים ההכרחיים של הילד. מה הן הוצאות עבור צרכים בסיסיים או הכרחיים של קטין? 

בגדר צרכים הכרחיים בהם חב האב בחבות מוחלטת, נכללים בדרך כלל מזון, לבוש, הוצאות מדור (מגורים) והוצאות רפואיות המכוסות על ידי קופות החולים. לצרכים אלו עשויות להתווסף הוצאות מיוחדות של הקטין, ככל שישנן. נשים לב, שמה שלא נכנס בגדר צרכים בסיסיים, אלה ההוצאות שאינן תלויות בזמני השהות (הוצאות שמוציאים ההורים עבור הילד ללא קשר למקום בו הילד גר וישן, כמו חוגים, ביטוחים פרטיים וכיוצ"ב).

ואיך מחשבים את ההוצאות ההכרחיות?

כאן יש קצת חוסר אחידות בפסיקת בתי המשפט. אבל הטווח המקובל נע בין 1,300 ₪ לבין 1,700 ₪, לפני הוצאות המדור.

למשל – 

עמ"ש 41465-10-17 ש. נ' ש. מיום 25.10.18: "כידוע המזונות ההכרחיים של קטין ללא צרכים מיוחדים נעים על המנעד שבין 1,300 לבין 1,400 ₪ לפחות ולעיתים אף מעבר לכך. אך זאת כאשר מדובר בקטין בעל הוצאות "ממוצעות…".

מנגד, בעמ"ש (מחוזי חי') 44496-10-20‏ א' נ' ב'‏, נקבע: "אנוכי סבור, שיש מקום לעדכן את מנעד הצרכים המינימליים, ובהתאם גם את הצרכים הממוצעים של קטין, עת כאמור לעיל, סבור אני, כי סך של 1,400 ₪ מצוי בצידו הנמוך של המנעד האמור".

נקבע לא אחת כי יש להעמיד את המזונות הבסיסיים שאינם דורשים הוכחה על המנעד שבין 1,600-1,700 ₪. בית המשפט אינו נדרש להוכחה מדויקת של הצרכים, ובאפשרותו לקבוע את שיעור המזונות על דרך האומדנה.

ור' התייחסות ממוקדת של בית המשפט המחוזי בחיפה לסוגיה זו, 

בעמ"ש (חי') 32385-11-18 א' ג' נ' ר' ג'  (פורסם בנבו, 22.5.2019): "נזכיר כי כעקרון, המזונות 

הבסיסיים אינם דורשים הוכחה והם מצויים בידיעתו השיפוטית של בית המשפט. לאחר בחינה סבורני כי הסכום שנפסק –  1,600 ₪ אינו חורג מהמקובל. ראו למשל עמ"ש (חי') 41465-10-17 ש' נ' ש', שם ציינו כי "המזונות ההכרחיים של קטין ללא צרכים מיוחדים נעים על המנעד שבין 1,300 לבין 1,400 ₪ לפחות ולעיתים אף מעבר לכך… כאשר במסגרת זו לא נכללות הוצאות בריאות או חינוך, הוצאות עבור פעילות פנאי, בילויים לרבות נסיעות וטיולים, בהתאם לרמת החיים לה הורגלו הקטינים במהלך החיים המשותפים והוצאות מדור… למעלה מן הצורך נפנה לפסיקת בתי המשפט המחוזיים מהשנים האחרונות המצדדת בהעלות הרף שאינו דורש הוכחה לכדי 1,600-1,700 ₪. בכגון דא הפנה בית משפט קמא לעמ"ש (ת"א) 46291-01-16 פלונית נ' פלוני. ר' גם עמ"ש (ת"א) 32172-11-17 ע.ש. נ' נ.ש. – עמדת כב' השופטת שבח לפיה הסך של 1,400 ₪ הנוהג מזה שנים קפא על שמריו למרות העלייה ביוקר המחיה והגידול בשכר הממוצע במשק, ועל כן הגיע העת להעלות את הרף המינימלי שאינו דרוש הוכחה לכדי סך של 1,600 עד 1,700 ₪. 

ויש בתי משפט שאף הגדילו והעמידו את הצרכים הבסיסיים של קטין המתגורר בשני בתים, בסכומים של 2,000 ₪ ואף יותר. ר' למשל עמ"ש (מרכז-לוד) 58574-06-20; תלה"מ (קריות) 56021-10-21.

הוצאות שמעבר לצרכים הכרחיים

מעבר להוצאות הבסיסיות, חייבים שני ההורים יחד בצרכים שהינם מעבר לצרכים הבסיסיים. כאן צריך לבחון את היכולת של ההורים (הכנסות פנויות) אל מול הצרכים של הקטינים (לאיזה רמת חיים הם הורגלו ומהם הצרכים הלא-בסיסיים שלהם). ראו לדוגמה בע"מ 5750/03 אוחנה נ' אוחנה, סעיף 5 לפסה"ד מיום 8.6.2005, בע"מ 2433/04 צינובוי נ' צינובוי, סעיף 6 לפסק הדין מיום 2.10.2005.

משמע, צריך לבדוק כמה כל הורה מרוויח ומה הם פערי ההכנסות בין ההורים; ובמקביל לבדוק לאיזה צרכים הורגלו הילדים ומהי רמת החיים הרגילה שלהם. כמו כן, יש להתחשב ביחס זמני השהות בין ההורים (לא ניכנס לנושא זה במאמר זה).

• היכולת הכלכלית של ההורים

כפי שאמרנו, ההוצאות ההכרחיות בהן חב האב עד גיל שש, אינן תלויות בהכנסתו – זו היא חובה שאינה קשורה להכנסה של האב ועליו לדאוג לילדיו כשהם "קטני קטנים" בכל מצב.

מנגד, לגבי ילדים גדולים יותר מגיל שש, אם ההורים אינם יכולים, באמת, על פי הכנסותיהם, לשלם עבור הוצאות שאינן נדרשות באופן בסיסי, לא ניתן לחייבם בכך, שכן מדובר בהוצאות החורגות מהצרכים הבסיסיים של הקטין. עם זאת, ככל שיש ביכולת ההורים לממן צרכים נוספים אלה, אין זה בגדר "המלצה", אלא בית הדין או בית המשפט יכולים לכפות זאת על הצדדים.

במאמר זה לא התייחסנו להוצאות המדור עבור הקטינים, שמחושבות בנפרד ובאופן שונה.