חזקת הגיל הרך

בטח שמעתם את המושג, אבל בכל זאת נביא כאן את ההגדרה המשפטית: 

בהיעדר סיבות מיוחדות, תימסר המשמורת הפיזית על ילדים עד גיל 6 לידי האם – הסדר הידוע בתור "חזקת הגיל הרך" (בע"ם 1858/14 פלוני נ' פלונית, פסקה לג (3.4.2014). 

החזקה למעשה קבועה בסע' 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות – 

"לא באו ההורים לידי הסכם כאמור בסעיף 24, או שבאו לידי הסכם אך ההסכם לא בוצע, רשאי בית המשפט לקבוע את הענינים האמורים בסעיף 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת".

ההשלכה של החזקה היא לא רק ביחס לילדים הקטנים מגיל 6 – כיוון שבפועל, פעמים רבות נמנעים בתי המשפט מלהפריד בין אחים בגילאים שונים בעת קביעת המשמורת הפיזית; ואף לא לשנות מרציפותה והמשכיותה של המשמורת הפיזית בחלוף השנים, הרי שלחזקת הגיל הרך כוח משמעותי יותר מכפי שנראה במבט ראשון והיא נוטה לקבע הסדרי משמורת פיזית בלעדית בידי האם לאורך זמן.

בשנת 2005 הוקמה ועדה המכונה ועדת שניט – הוועדה הציבורית לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין, בראשות פרופ' דן שניט כונסה בחודש מרץ 2005 כחלק ממהלך כולל של התאמת הדין הישראלי לאמנת האו"ם בדבר זכויות הילד. הוועדה נדרשה לבחון את התאמת ההסדרים הקבועים בחוק הכשרות בעניין חלוקת האחריות ההורית לאחר גירושין – ובמיוחד את חזקת הגיל הרך – לעקרונות אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד (שקבעה כי "המדינות החברות יעשו כמיטב מאמציהן להבטיח הכרה בעיקרון כי לשני ההורים אחריות משותפת לגידול הילד והתפתחותו. להורים, או לפי העניין, לאפוטרופוסים החוקיים, אחריות בסיסית לגידול הילד והתפתחותו. בראש מעייניהם תעמוד טובתו של הילד"). 

הועדה קבעה שחזקת הגיל הרך אינה תואמת את אמנת האו"ם ואת טובת הילד.

לגופו של עניין המליצו רוב חברי הוועדה לקבוע בחקיקה כי בהיעדר הסכמה בין הורים בשאלת חלוקת המשמורת הפיזית, בית המשפט יכריע בה על בסיס מגוון שיקולים ובהם: צרכיו ההתפתחותיים של הילד בשים לב לגילו ולמצבו; רצון הילד ככל שניתן לבררו; נכונות ההורים לפעול ביחד ולחוד למימוש אחריותם ההורית והבטחת זכויותיו של הילד; זכותו של הילד לקשר משמעותי, אישי, ישיר וסדיר עם שני הוריו; כישוריו של כל אחד מההורים לממש את האחריות ההורית; והמידה שבה טיפל כל אחד מהם בילד (ערב הגירושין). כל זאת, כאשר שיקול העל שצריך להנחות את בית המשפט הוא טובת הילד.

בעקבות המלצות הוועדה הפיץ משרד המשפטים את תזכיר חוק הורים וילדיהם, התשע"ב-2012, המאמץ את עיקרי ההסדר שהומלץ על ידי הוועדה. ביום 17.5.2017 אושרה בקריאה טרומית במליאת הכנסת הצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון – שינוי חזקת הגיל הרך), התשע"ז-2017, פ/4212/20 שלפיה חזקת הגיל הרך תצומצם ותחול על ילדים עד גיל שנתיים בלבד. עם זאת, נכון לעת הזו מהלך זה טרם הבשיל לכדי חקיקה, וחזקת הגיל הרך הקבועה בחוק הכשרות עומדת בעינה.

בפסיקת בתי המשפט נקבע, שגם בהסכם ביניים – בעייתי לחרוג מהחזקה ללא נסיבות מיוחדות – ובקטין שטרם מלאו לו שש, חלה חזקת הגיל הרך. ביהמ"ש רשאי לסטות מחזקה זו רק אם נמצאו ראיות ממשיות לקיום "סיבות מיוחדות" לכך. בהעדר בירור שיפוטי של הצידוק לחריגה מחזקה זו בנסיבות ענייננו, לא ניתן להשלים עם הסטייה מהוראות המחוקק, גם אם מדובר בהסדר ביניים בלבד (בעמ 2328/19 ‏ ‏ פלוני נ' פלוני).

ניסיון לבטל את החזקה, שקבועה בחקיקה ראשית – בבג"ץ – נדחה – בג"ץ 2511-17 עמותת אבות למען צדק נ' מדינת ישראל.

למרות כל האמור, בתי המשפט מוצאים לעיתים הצדקות כדי לגבור על החזקה ולתת את החזקה על ילדים הקטנים מגיל 6, גם לאב. דוגמאות:

תלה"מ (תל אביב-יפו) 29666-04-19 י. ח נ' א. ח – חרף חזקת הגיל הרך ביהמ"ש קבע משמורת משותפת על תינוק כבן שנתיים וזאת בין היתר משנמצא כי מדובר בשני הורים מיטיבים וכי האם מנסה לצמצם את זמני השהות של הקטין עם האב, באופן דווקני, בניגוד לטובת הקטין. לאור גיל הקטין, מדובר בראשיתו של צעד שיכול ויתעצם לכדי ניכור הורי במלוא המובן. ביהמ"ש רואה בכך שיקול נוסף שיש בו לגבור על חזקת הגיל הרך בבחינת חזקה הניתנת לסתירה.

תמ"ש (טבריה) 12148-04-10 ס.ג נ' ע.ג – ביהמ"ש דחה תביעה של אם לקבלת משמורת בלעדית על שני ילדיה הקטינים ולמעבר למגורים מאזור הצפון לאזור השרון בסמוך לבית הוריה וקרוב יותר למקום עבודתה. לביהמ"ש הוגשו שתי חוו"ד מקצועיות סותרות. ביהמ"ש מצא כי ביישום של טובת הילדים והגנה על זכויותיהם, עדיף ההסדר של משמורת משותפת ואי התרת מעבר מגוריהם לאזור השרון. חזקת הגיל הרך, היא רק אחד השיקולים הנשקלים, ולא השיקול הבלעדי והיא אינה מונעת דיון ענייני בטובת הקטינה. כמו-כן בענייננו מדובר על משמורתם של שני קטינים, כאשר הקטין מעל לגיל חזקת הגיל הרך (בגיל 8 בקירוב) וברור שעל הסדר המשמורת בנסיבותינו להימנע מהפרדה בין הילדים. זאת ועוד, יש להטיל ספק האם חזקת הגיל הרך נפגעת מקום שנקבעת משמורת משותפת שכן בכך ניתנת המשמורת גם לאם. כן לא ניתן להתעלם מהביקורת כנגד חזקת הגיל הרך.

תלהמ (י-ם) 28352-12-17 האב נ' האם – קיימות נסיבות חריגות הסותרות את חזקת הגיל הרך ומצדיקות קביעת משמורת משותפת של שני ההורים על ג' – תינוק כבן שנתיים. ניתן להעזר באמות המידה שהציבה "וועדת שניט", אשר המליצה לבטל את חזקת הגיל הרך ולקבוע 7 אמות מידה שיהא על ביהמ"ש לשקול בבואו לקבוע הסדר הורות, והן: א. צרכיו ההתפתחותיים והמשתנים של כל ילד; ב. רצון הילד; ג. נכונותם של ההורים לשתף פעולה למימוש האחריות ההורית; ד. זכותו של הילד לקשר משמעותי עם שני הוריו; ה. כישוריו של כל אחד מההורים לממש את האחריות ההורית; ו. המידה שבה טיפל כל אחד מההורים בילד לפני המשבר; ז. זכותו של הילד לקשר משפחתי ומידת הנכונות והיכולת של כל אחד מההורים לאפשר את מימוש הקשר.

אף שהמלצות הוועדה לא התקבלו בחקיקה ובמצב המשפטי הקיים היום חזקת הגיל הרך שרירה וקיימת, ביהמ"ש סבור שאמות מידה אלו שהציבה הוועדה בנוגע לטובת הילד יכולות לסייע לבחינת ההסדר הראוי של משמורת בגיל הרך במצבים מתאימים ומיוחדים כמצבו של ג'.

גם בבתי הדין הרבניים, חזקת הגיל הרך הינה רק שיקול אחד מיני רבים, כאשר קיימים גם שיקולים נוספים מכח ההלכה.

למשל,

‏ (חי') 586034 –‏ פלוני נ' פלונית – ביה"ד פסק, באופן חריג, כי המשמורת על הבנות (אחת בגיל חזקת הגיל הרך), תהיה בידי האב. בהתאם להלכה, שיקול טובת הקטין הוא השיקול המכריע בעניין החזקת ילדים. במקרה דנן, ביה"ד התרשם, בהתבסס גם על חוו"ד מקצועיות, כי טובת הקטינות להיות במשמורת האב. החלטה זו הינה זמנית לתקופה של שמונה חודשים.